פסק-דין בתיק ע"א 9386/06

1.         ערעור וערעור שכנגד על פסק דינו של בית משפט השלום בירושלים (כב' השופט מ' בר-עם) בת"א 19413/00, מיום 16.7.06, במסגרתו פסק למערערת פיצויים בגין תאונת דרכים בה נפגעה ביום 5.6.00.

המערערת, ילידת 1940, עבדה כתופרת ברשות השידור במעמד של עובדת ארעית. המערערת נפגעה בתאונה בעת שירדה מאוטובוס, אשר דלתותיו נסגרו עליה, והיא נפלה ונחבלה. כתוצאה מכך נפצעה המערערת בחלקי גופה השונים, בראשה, בפניה, בגבה וברגלה הימנית. המערערת אושפזה בבית החולים "הדסה" עין כרם במשך 62 ימים, ובמהלך אשפוזה עברה שלושה ניתוחים. תאונת הדרכים האמורה הוכרה כ"תאונת עבודה" על ידי המוסד לביטוח לאומי (להלן: "המל"ל"). נכותה הצמיתה של המערערת נקבעה במסגרת המל"ל כדלקמן: 15% נכות אורתופדית; 15% נכות פלסטית (צלקות); 10% נכות בגין נזק בורידי הרגליים; ו-10% נכות פסיכיאטרית. כך שנכותה הרפואית המשוקללת הועמדה על 41.48%. נכותה הזמנית נקבעה על ידי המל"ל, ואושרה על ידי בית משפט קמא, בשיעור של 100% מיום 5.6.00 ועד ליום 30.6.01, ו-45% מיום 1.7.01 ועד ליום 31.8.02. בית משפט קמא העמיד את שיעור הגריעה מכושר ההשתכרות של המערערת על 45%. בית המשפט פסק למערערת פיצויים ברכיבי נזק שונים ובהם: נזק לא ממוני, הפסדי שכר לעבר, עזרת הזולת לעבר ולעתיד, והוצאות. סה"כ נפסקו למערערת פיצויים בסכום של 642,065ש"ח. מסכום זה ניכה בית המשפט תגמולי המל"ל, תשלומים מקרן "מבטחים" ותשלומים תכופים ששולמו למערערת בסכום כולל של
576,212ש"ח. בסופו של דבר חויבו המשיבים לשלם למערערת את יתרת הפיצויים בסכום של 65,853ש"ח, כאשר לסכום זה הוספו הוצאות משפט ושכר-טרחת
עורך-דין.

2.         בערעורו מלין ב"כ המערערת על כך, כי בית משפט קמא קבע את הגריעה מכושר ההשתכרות בשיעור של 45% בלבד, בשעה שהיה עליו, לפי הטענה, לקבוע שיעור של 100% או לכל הפחות שיעור של 63%, כפי שקבע המל"ל (שיעור זה הינו נכותה הרפואית והפעלת תקנה 15 לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות בעבודה), התשט"ו-1956). עוד הלין ב"כ המערערת על מיעוט הפיצויים שפסק בית משפט קמא בראשי הנזק של הפסדי שכר, עזרה וסיעוד, ניידות, הוצאות וטיפולים פסיכולוגיים, וכן באשר לניכוי שניכה בגין הקדמת תשלומי הפנסיה מקופת "מבטחים". עוד טען ב"כ המערערת, כי היה על בית המשפט לפסוק שכר-טרחה על הסכום שנוכה בגין התשלומים התכופים ששולמו למערערת.

בערעור שכנגד טענו המשיבים - המערערים שכנגד - לעניין גובה הנכות הרפואית שנקבעה למערערת בתחום הפסיכיאטרי. עוד נטען, כי בשים לב לפרטי הנכות הרפואית, היה על בית משפט קמא לקבוע כי שיעור הגריעה מכושר ההשתכרות של המערערת הוא נמוך יותר, ולכל היותר כשיעור הנכות הרפואית האורתופדית שנקבעה, שכן רק בנכות זו יש כדי להשפיע על עבודתה ועיסוקה של המערערת כתופרת. עוד הלין ב"כ המשיבים על כי בית משפט קמא לא התייחס במידה מספקת לבעיות הרפואיות מהן סבלה המערערת קודם לפציעתה בתאונה הנדונה (בעיות קשות בידיה וכאבים בגבה), אשר היה בהן כדי להשפיע על המשך עבודתה גם אלמלא התאונה. עוד הלין ב"כ המשיבים על כך, שבית משפט קמא פסק למערערת פיצויים גבוהים מדי בראשי הנזק השונים.

3.         נתנו דעתנו לכל טענות הצדדים ובחנו מקרוב את פסק דינו של בית משפט קמא ואת חומר הראיות, והגענו לכלל מסקנה, כי יש מקום להתערב בשלוש מקביעותיו של בית המשפט קמא, כדלקמן: השפעת הנכות הרפואית על כושר השתכרותה של המערערת; ניכוי הפנסיה שקיבלה המערערת מ"מבטחים"; ופסיקת שכר-טרחת עורך-דין בגין התשלומים התכופים. ונבהיר.

4.         בשאלת השפעת הנכות הרפואית על כושר ההשתכרות, בית משפט קמא קבע פיצוי למערערת לפי שיעור גריעה של 45% מכושר ההשתכרות, שהינו בשיעור הקרוב לנכותה הרפואית המשוקללת. בית המשפט נימק זאת בשורה של נימוקים כדלקמן: גילה המתקדם של המערערת; עיסוקה כתופרת במשך שנים רבות עובר לתאונה, המחייב מיומנות ושימוש ברגליים; מגבלותיה האורטופדיות והאחרות; נסיבות פרישתה המוקדמת בעקבות התאונה; מצבה הפיזי והנפשי לאחר התאונה, והסברה שתתקשה להסתגל למצבה החדש במהרה; טיב הפגיעות ומיקומן; "ובהתחשב במגבלותיה הרפואיות שאינן קשורות לתאונה".

סבורים אנו, כי בקביעת שיעור הגריעה על 45% על יסוד הנימוקים שפורטו, ובהתחשב גם במגבלותיה הרפואיות של המערערת שאינן קשורות לתאונה, נתפס בית משפט קמא לכלל טעות, המצדיקה התערבותה של ערכאת הערעור. אין לחייב את המשיבים בפיצוי המערערת בגין מגבלות שנובעות ממצבה הרפואי עובר לתאונה מושא התובענה. אמנם לא נקבעו למערערת בעבר נכויות בגין מגבלות אלו, אך כעולה מעיון בתיקה הרפואי של המערערת, כפי שאף בית משפט קמא התרשם, סבלה המערערת מבעיות בעמוד שדרה צווארי, מתני וגב תחתון, מבלטי דיסק ושינויים ניווניים ומכאבים בפרקי הידיים, עברה ניתוח בשורש כף היד בשנת
1995, ולאחר מכן גם בשנת 2005. נכותה המשמעותית של המערערת כתוצאה מהתאונה הינה בתחום האורטופדי, ברגלה הימנית (15%). לנכויות האחרות שנגרמו בתאונה אין משמעות תפקודית מובהקת בעיסוקה של המערערת. לפיכך, דעתנו היא, כי בנקודה זו יש לקבל את ערעורם של המשיבים ולהעמיד את שיעור הגריעה של המערערת מכושר ההשתכרות על 30%, מיום 1.7.01 ועד ליום 9.12.05, מועד בו הגיעה המערערת לגיל 65 ושמונה חודשים, כקביעת בית משפט קמא. מבלי להיזקק לחישובים מדוקדקים, יופחת שיעור הפיצוי בגין הפסדי השכר
ב-60,000ש"ח, נכון למועד מתן פסק הדין בערכאה הראשונה (הפחתה של כשליש מהסכום שפסק בית משפט קמא בנושא זה - עמ' 10 ש' 2-6 לפסק הדין).

5.         כאמור, ב"כ המערערת מלין גם על כך, כי בית משפט קמא ניכה מסכום הפיצויים את התקבולים שקיבלה המערערת מקרן "מבטחים" עקב יציאתה לפנסיה החל מיום 1.7.00. ב"כ המערערת טען, כי בית משפט קמא לא היה צריך לנכות את סכום התקבולים מקרן הפנסיה. לחלופין נטען, כי ניתן היה להורות על ניכוי כאמור לו נקבע למערערת פיצוי מלא בגין הפסד מוחלט של כושר ההשתכרות עקב התאונה. לעומת זאת, טען ב"כ המשיבים (בסיכומיו בבית משפט קמא), כי אם ייקבע שפרישתה של המערערת לפנסיה הינה בגין התאונה, כי אז יש לנכות את תשלומי הפנסיה מכל פיצוי אשר ייפסק למערערת.

בית משפט קמא לא נימק בפסק דינו מה הביאו לקביעה, כי יש לנכות את התשלומים שקיבלה המערערת מקרן "מבטחים" מיום 1.7.00 - מועד תחילת זכאותה - ועד הגיעה לגיל 65 ושמונה חודשים. הכלל הוא, כי דמי פנסיה מוקדמת אינם בגדר תשלום לפי חוזה ביטוח במובן סעיף 86 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], ועל כן - ככלל - יש לנכותם מן הפיצויים הנפסקים לנפגע בגין התאונה. ואולם, כלל זה יחול רק כאשר הנפגע קטע את עבודתו בשל התאונה, ובשל כך משתלמת לו הפנסיה, אך לא כאשר היה הנפגע ממילא זכאי לפנסיה בשל הגיל שאליו הגיע בעת התאונה. במילים אחרות, כאשר היה הנפגע זכאי לפנסיה גם אלמלא התאונה, כי אז אין קשר סיבתי בין יציאתו לפנסיה לבין התאונה, וממילא אין לנכות את סכומי הפנסיה מן הפיצויים (ד' קציר פיצויים בשל נזק גוף מהדורה חמישית, כרך ב', עמ' 1425-1430 והאזכורים שם).

בענייננו, החליטה ועדה רפואית מטעם שירות המדינה, ביום 17.10.02, ביחס למערערת, כי "יש סיבה רפואית מספקת להפסקת עבודתה בכל תפקיד שהוא בשירות המדינה". דרגת הנכות שקבעה הועדה למערערת לעת הפרישה הועמדה על 54%. בית משפט קמא לא קבע חד משמעית, אם יציאתה של המערערת לגמלאות מוקדמות היא עקב התאונה, אם לאו. נעיר, כי מביטויים כאלה ואחרים בפסק הדין ניתן להתרשם כי בית משפט קמא לא סבר כי המערערת יצאה לפנסיה בשל התאונה, שהרי קבע גריעה מכושר השתכרות בשיעור של 45% בלבד. לו סבר בית משפט קמא כי המערערת קטעה את עבודתה עקב התאונה ולא יכלה להמשיך בעבודה כלל, יש להניח כי היה קובע כך מפורשות ופוסק פיצוי בגין הפסד מלא של כושר ההשתכרות, כפי שפסק לגבי שלושה עשר החודשים הראשונים שלאחר התאונה.

לאחר שבחנו את טענות הצדדים בעניין זה, סבורים אנו כי יש טעם בדבריו של ב"כ המערערת. בהעדר קביעה כי קיים קשר סיבתי בין יציאתה של המערערת לגמלאות לבין התאונה, וכי המערערת קטעה את עבודתה אך בשל התאונה, ובשל כך שולמה לה פנסיה מוקדמת, אין לנכות את דמי הפנסיה המוקדמת משיעור הפיצויים. נוסיף, כי על פי עדותה של הגב' דנה נפתלי מרשות השידור (ראה עמ' 3 לפסק הדין קמא), גיל הפרישה הנוהג ברשות השידור הוא מגיל 60, על פי בקשת העובד, ועד לגיל 65. מכאן, כי המערערת ממילא היתה זכאית לפנסיה בשל הגיל אליו הגיעה בעת התאונה, גם אלמלא ארעה. לפיכך אין לנכות את סכומי הפנסיה מן הפיצויים שנפסקו. התוצאה היא, כי יש לבטל את הניכוי מסכום הפיצויים בסך של 117,499ש"ח (בערכי פסק הדין של בית משפט קמא).

6.         אשר לבקשת ב"כ המערער לפסוק שכר טרחת עורך דין בגין התשלומים התכופים. למערערת שולמו תשלומים תכופים, כדלקמן: ביום 14.9.00, לפני הגשת התביעה, שולם סך של 16,400ש"ח. לאחר הגשת התביעה שולמו למערערת הסכומים כדלקמן: ביום 10.1.01 סך של 7,000ש"ח; ביום 9.5.01 סך של 8,800ש"ח; ביום 14.11.01 סך של 11,000ש"ח (מסמך זה אינו נושא חתימת המערערת). על פי הנאמר בכל כתבי הקבלה (נספח נ/10 לתיק המוצגים של המשיבים), הסכומים הנ"ל כוללים שכר טרחת עורך דין ומע"מ. עוד נאמר, כי הסכום כולו ינוכה לעת פסיקת סכום הפיצויים הסופי אשר יגיע למערערת בגין התאונה. יצויין, כי חרף האמור בכתבי הקבלה, באופן מפורש, טען ב"כ המשיבים, כי סכומי התשלומים התכופים אינם כוללים שכר טרחת עורך דין (פר' עמ' 9, ש' 4-5), ואנו תמהים על כך. התוצאה היא, כי יש להוסיף שכר טרחת עורך דין בשיעור של 13% בצירוף מע"מ לכל הסכומים ששולמו לאחר הגשת התביעה (ע"א 841/02 ששון נ' אבנר איגוד לביטוח נפגעי רכב בע"מ, פ"ד נח(4) 865, 867 (2004)). ככל שסכומי התשלומים התכופים ששולמו לאחר הגשת התביעה כוללים שכר-טרחת עורך-דין בשיעור הנופל מהשיעור האמור, ישלמו המשיבים למערערת את ההפרש כשהוא משוערך למועד מתן פסק הדין בבית משפט קמא.

7.         אשר לקביעת גובה הנכות הרפואית, הקדמת יציאתה של המערערת לגמלאות ממקום עבודתה ברשות השידור, בסיס השכר של המערערת, וסכומי הפיצויים בראשי הנזק האחרים, הגענו למסקנה, כי במכלול השיקולים הצריכים לעניין אין מקום להתערב בפסק דינו של בית משפט קמא. נימוקיו של בית משפט קמא מקובלים עלינו, ואנו מאמצים אותם. גם אם היינו סבורים, לו ישבנו כערכאה מבררת, כי בראש נזק זה או אחר היה מקום להוסיף או להפחית מסכום הפיצוי שנפסק, אין הדבר מצדיק התערבותה של ערכאת הערעור בממצאיו של בית משפט קמא ובסכומים שנקבעו, שכן "הלכה פסוקה היא, כי אין בית משפט לערעורים נוטה להתערב על נקלה באומדנת הערכאה הראשונה את נזקי הניזוק, ולא ימיר את הערכת השופט קמא בהערכתו שלו, אלא אם סכום הפיצויים שנפסק הוא בלתי סביר ורחוק מהמציאות" (ע"א 487/82 נדלר נ' שדה, פ"ד לח(4) 21, 25
(1984)) (ראה והשווה: ע"א 8022/00 רז נ' צור, תק-על 2006(1) 3819 (2006), סעיף 6 לפסק הדין והאזכורים שם; ע"א 2299/03 מדינת ישראל נ' טרלובסקי, תק-על 2007(1) 788 (2007), סעיף 17 לפסק הדין).

8.         סופו של דבר, בכפוף לאמור לעיל, הערעורים מתקבלים בחלקם.